זר בישראל – A Stranger in Sderot

בשישים שנות קיומה, שדרות מעולם לא הפכה לעיר יפה. אפשר לומר אפילו שהשנים לא עשו לה טוב. בחצר האחורית של מדינת ישראל קשה להזדקן בחן, ויחד עם שחיתות, אבטלה ועוני מחרידים, שדרות הפכה לנערת הפוסטר של מקום שאתה ממש לא רוצה להיות בו. אפילו החמאס החליט לתרום את חלקו בירי קאסמים שאולי ימחקו את העיר. לא עבד, אגב, אך תרם לכמה שיפוצים. אבל כל זה ממש לא הטריד את לואי. הוא הסתובב ברחובות העיר כמי שזכה בלוטו עם ראש מורם וחיוך נצחי בלתי אפשרי. לא היה לו מושג שבקרוב הכל ישתנה.

גם לי למען האמת כל הטירוף הזה לא ממש שינה. גרתי שם כסטודנטית בשכונה הכי ענייה בעיר, ונהינתי מכל רגע. כי אני גדלתי בערד, ומשם קשה לרדת נמוך יותר. ערד היא בערך בסדר גודל של שדרות, כ-25 אלף תושבים, אבל הרבה יותר מבודדת. אותה עיירה קטנה מהסרטים האמריקאים שהחלום הכי גדול של תושביה הוא לברוח ממנה. לי מעולם לא היה רצון לברוח, אבל כן הייתה תהייה מתמדת איך ההורים שלי עזבו את חייהם במוסקבה, עיר הבירה הקוסמופוליטית ועצומה בגיל 38 ונחתו בחור באמצע המדבר. ההורים שלי דווקא כן ברחו מברית המועצות שבשנת 1990 עמדה בפני פירוק, והם מספרים שכל יום היה מפחיד יותר לחיות שם, כי אף אחד לא ידע מה יביא המחר. העובדה שהם היו יהודים בודאי לא עזרה ברוסיה האנטישמית. אבל למרבה הצער, כמו הרבה יהודים אחרים, 2000 שנות גלות, סבל ורדיפות לא תרמה לכך  שתהיה להם סימפטיה לסבל של אחרים, ממש לא.

כן, שנות ה-2000 סימנו בריחה המונית של פליטים אפריקאים לישראל. ועד שנת 2010 עשרות אלפים שהו בישראל, ולואי ביניהם. אף שבערד ובשדרות לבדן היו אלפי פליטים, אני מודה שגם אני כמו כולם פשוט הנחתי שהם כולם בורחים מהמלחמה בדארפור, לא הבנתי שיש פליטים מאריתראה, אתיופיה, קונגו וכן גם מסודן. כך התייחסו אליהם בישראל. לא כאל פליטים או מבקשי מקלט, פשוט סודנים.

לואי היה בכלל מחוף השנהב. הם היו עשרות פליטים ממלחמת האזרחים שם. הוא ברח לאחר שהשתתף בהפגנות נגד המשטר אחרי שאחותו נהרגה בידי חיילים צרפתים, והוא עצמו נורה בהפגנה ברגלו. נרדף על ידי השלטונות הבין שהדרך היחידה להפסיק לברוח בבית היא לברוח החוצה. וסיפור ההגעה שלו לישראל הוא חומר קלאסי לתסריט הוליוודי. היה זה משחק כדורגל בין נבחרת חוף השנהב למצרים בקהיר, שסידר  ללואי כרטיס יציאה. הוא טס למצרים בתואנה שיראה את המשחק, ואכן באיצטדיון פגש איש עסקים מארצו שסידר לו עבודת ניקיון אצלו בבית, אך לא שילם לו. אז הוא התגלגל בין עבודות ניקיון שונות, חי מהפה ליד,  ישן גם ברחובות בלילה קרים במיוחד, מזכיר לעצמו שעוד יבוא יום ויחזור לעבוד במשרד כרואה חשבון. בגיל 30, לואי קפקה רנה החלה את האודיסאה הראשונה בחייו.

בזמנו בקהיר, הוא אכן הגיע לעבוד במשרד. הוא ניקה משרד של קבלן מצרי עשיר שהיה לו בן מכור לסמים. ההיכרות איתו לא בישרה ללואי טובות, ואכן יום אחד, בסיומו של יום ניקיון בביתו של הקבלן, חבר הגיע לאסוף את לואי, ואז בנו של הקבלן נעל אותם באחד החדרים הרבים בבית בדרישה לכסף. הם צעקו לו שאין, ללא תועלת. הם היו נעולים בחדר עד הלילה וכל הלילה, עד ששוטרים פרצו את הדלת בבוקר. אך לא את הבן מכור לסמים לקחו לכלא, אלא את לואי וחברו. שם הוחזקו עוד יומיים עם עשרות אנשים, בצפיפות, אזוקים, ללא אוכל או אף יכולת ללכת לשירותים. שם לואי החליט ששוב עליו לברוח והפעם לישראל. הוא יצר קשר עם בדואים העובדים בהברחות מחצי האי סיני  לישראל של סמים, נשק, נשים לעבודה בזנות וגם פליטים. תוך חודש תכנית מתוכמת נרקמה.

 תחילה נסע כל הלילה עם פליטים נוספים תחת שמיכות באחורי הטנדר עם עוד שבעה פליטים לשארם אה שייח. שם שהו בדירת מסתור חודש. אחרי חודש, שוב נוסעים כל הלילה, חוצים את כל חצי האי. בשלוש בבוקר חייל מצרי מוריד אותם מהטנדר ומלווה אותם בנשק דרוך לגבול עם ישראל. הוא הסביר להם שיש שתי גדרות וכשחוצים את הגבוהה יותר, זוהי ישראל. החייל העביר עליהם את מבטו לשנייה ואז לחש “יאללה”. הם התחילו לרוץ בכל הכוח, פחדו שהחיילים המצריים ירו עליהם, ורק אחרי שהתרסק על הקרקע וגם ריסק את הקרסול בקפיצה מעל הגדר ההגבוהה, לראשונה מזה חודשים נשם לרווחה והתחיל לבכות. לא מכאב אלא מאושר.

משם הסיפור הוא של לואי הוא סיפורם של כל הפליטים בישראל. חיילים אוספים אותם בג’יפ, שבועות עד חודשים הם שוהים בבסיס הצבא, עוברים תשאולים ובדיקות רפואיות. לואי זוכר את התקופה בבסיס “קציעות”, שהוא גם כלא לאסירים בטחוניים בזמנו הפנוי, כנפלאה, לא פחות. אז החיילים נושאים נשק בעוד הפליטים נמצאים בתנאי מאסר אף שאינם פושעים. אז מה? החיילים היו מאד נחמדים, שיחקו עם הילדים, היו מים ואוכל בשפע, טיפולים רפואיים. “אז מה אם הייתי במעצר? בנפשי לראשונה בחיי הייתי חופשי” הוא נזכר. הדאגה היחידה שלו אז הייתה שיחזירו אותו למצרים. אכן מזרח תיכון חדש זה כאן, מתחת לאף. אבל ירח הדבש בין לואי לצבא הגנה לישראל נגמר לאחר כחודש. העלו אותו יחד עם  קבוצה של 30 פליטים על אוטובוס שלקח אותם לבאר שבע, ושם החייל המלווה אמר להם בפנים מבוישות שהוא מצטער, אבל הם חייבים לרדת כאן. הפליטים רצו החוצה מהאוטובוס, אף שלא היה להם מושג קלוש היכן הם, כי שוב הבינו שהם חופשיים, והפעם על אמת. וכך בגיל 32, לואי קפקה רנה החל אודיסאה נוספת בחייו.

הוא עוד יפגוש פעם אחר פעם את הפנים הרעות, הגזעניות והאלימות של ישראל. אבל באותו יום, יום הולדתו של לואי החופשי, אלת המזל האירה לו פנים. הוא ושני חברים ניגשו לנהג מונית שירות, ושאלו אותו בערבוב אנגלית ועברית על המקום היחידי שכל הפליטים ב”קציעות” דיברו עליו- תל אביב. אותו נהג, משופשף כבר ורגיל לראות מחזה קבוע של אוטובוסים שפליטים נפלטים מהם מדי שבוע. “לפני שאני אקח אתכם לתל אביב” הוא אמר, “אתה מוכן להסביר לי למה חבר שלך נועל רק נעל אחת?!” ובכן, גדרות הגבול אינן ידידותיות לרגליים. לואי ריסק את הקרסול את הקרסול ועדיין צלע, וחברו “רק” איבד אחת מהנעליו בקפיצה מהגדר. יחד בודאי נראו כאילו ברחו מקרקס מוזר בנושא רגליים. בלי לדבר, נהג המונית הוביל אותם לחנות סמוכה, שם קנה לחברו של לואי נעליים חדשות. לאחר מכן לקח אותם לתחנה המרכזית הישנה בתל אביב.

תל אביב היא המיקרו קוסמוס של הפליטים בישראל, ולואי החל להרגיש שהוא דג במים. הם הגיעו מיד לארגון “לבנה” המטפל בפליטים, שם ישנו שבוע ודרכם מצא עבודה בניקיון ישיבה בירושלים. אחר כך עבד במפעל והחל לשלוח כסף למשפחתו בחוף השנהב מדי חודש. קהילת הפליטים הגדולה בתל אביב הייתה לו קהילה חמה. החיים נצבעו אט אט בצבעים בהירים, ולואי נשם ונשם אויר והרגיש איך האויר ממלא את נשמתו באור. בדיוק ברגעים כאלו בחיים, יש לעצור לרגע ולהסתכל מעבר לכתף, כי שם ביש המזל עומד, מעשן סיגריית נובלס זולה, מחכה להזדמנות לבוא ולחרב הכל.

לאחר שלושה חודשים, לואי נתפס על ידי משטרת ההגירה. זה היה רק עניין של זמן, כל פליט באותה תקופה עבר תחת ידיהם. אבל אותו הם לא גירשו, אפילו לא הרביצו או קיללו. לא, לא, הוא נלקח לתחנת המשטרה, שם השוטר הדליק סיגריה, נתן אחת גם ללואי ופתח מפה. “אתה רואה כאן את בצפון את העיר חדרה? ופה בדרום את גדרה?” שאל את לואי. “על פי נוהל חדרה-גדרה, אינך יכול להמצא בתל אביב. או שתלך לצפונה מחדרה, או דרומה מגדרה”. לואי שאל אם יש שם עבודה, והשוטר ענה “הסתדרת פה, תסתדר גם שם”. לואי ראה את העיר שדרות במפה, וביציאה מתחנת המשטרה התקשר לחבר שזכר שגר שם. החבר אמר “שנופלים שם טילים הנקראים קאסמים, אבל אין שוטרים”. “מספיק טוב בשבילי”, החליט לואי.

בשדרות חיכתה ללואי יופי של קבלת פנים. הוא הגיע לשכונת “נווה אשכול” בעיר, שאם היו גטאות או סלאמס בישראל, “נווה אשכול” הייתה זוכה בתואר “הגטו המכוער במדינה”. לואי היה בדרכו לדירה בבניין שלי, אותה חלק עם עוד 5 פליטים. בדרך תפסה אותו אזעקת “צבע אדום”, המודיעה שטיל קאסם עושה את דרכו לעבר העיר. חברו הסביר לו שמרגע השמע האזעקה, יש 15 שניות לרוץ ולהסתתר. רק שלואי לא ידע איפה. הוא ראה אישה רצה ורץ אחריה. הם התחבאו בכניסה לבניין וכך לראשונה הוא הכיר את ביתו החדש.

אנחנו הכרנו דווקא בזכות הכלבה השטנית שלי, לרוב מעשים טובים אינם מנת חלקה. היא הייתה תמונת המראה של החיים בשדרות. היא נולדה בעיצומה של מלחמת עופרת יצוקה, מצאנו אותה כגורה קטנה, עור ועצמות, גוססת בחורשה בבוץ. לאחר שהשתקמה אצלי,  התברר שחוץ מפחד מובן מקאסמים, היא פחדה מרצועות, מדרגות, כבישים, מדרכות, חתולים וכלבים, בני אדם וחרקים. אני לא יכולה להוכיח זאת, אבל נראה כי היא פחדה גם מאוויר. לכלבה הייתה פוסט טראומה עמוקה כמו האוקינוס והיא רצתה שהעולם ידע זאת.

בכל פעם שהיא ראתה את לואי בבניין, היא נבחה עליו כה חזק, כאילו הוא אשם בכל הצרות שלה. אני הייתי מתנצלת בלי סוף ומרגישה זוועה, אבל הוא רק היה מחייך חיוך מבוייש ואומר, לא נורא. קשה לה”. כך, בזכותה, הפכנו  אט אט לחברים. הוא סיפר לי על חייו בחודשים האחרונים בשדרות. על העבודה הקשה של ניקיון כבישים, על כך שהחלו ארבעה פליטים ונותר רק הוא. חבריו טוענים שבכביש “אי אפשר לפגוש אישה”. זה נכון, הוא אמר, אבל אני מקריב את עצמי עכשיו בשביל עתיד טוב יותר. עוד כמה שנים של עבודה, והוא יוכל לחזור לחוף השנהב עם מספיק חסכונות לפתוח בחיים חדשים ובכלל, הוא כבר לא נרדף ולא בורח, יש לו פה שקט. על איזה שקט עם כל הפיצוצים והאזקעות הוא דיבר היה קצת קשה להבין.

אבל פיצוץ מסוג אחר לגמרי עמד להתרחש. לשדרות בשיא המתיחות הבטחונית, הגיעו עוד ועוד פליטים. לי המראה שלהם בשכונה דווקא היה טבעי מאד. שכונה שכמו כל עיירת פיתוח בישראל הייתה מלאה בכל טוב- מהגרים מברית המועצות לשעבר, בוכרה, קווקז, מרוקו, אתיופיה, הודו וארגנטינה. זו הייתה שכונה מטורללת וצבעונית, צעקנית ומבולגנת כמו מסט סרט של אמיר קוסטריצה. לא פלא שכלבתי היקרה עם כל השריטות בראש שלה היתה שם כוכבת. וכפי שאני, סטודנטית יחידה בכל השכונה וגם עולה מרוסיה הייתי אטרקציה, היה זה אך טבעי בעיני שמבקשי המקלט מאפריקה ישתלבו מהר מאד בכל התפאורה הסוריאליסטית של שכונת “נווה אשכול”. אך המציאות איך לא, המציאות הייתה שונה מאד.

העצבים של תושבי שדרות ושל תושבי השכונה בפרט היו מרוטים. רוב הפליטים הלכו בבוקר לעבודה וחזרו בערב, את רובם לא שמעו ולא ראו. למרות זאת, כל ריב בדירותיהם, או מראה של פליטים היושבים לשתות אלכוהול בלילה ברחובות, עוררו זעם עצום אצל תושבי השכונה בה מכות וצעקות היו דבר שבשגרה- 3 אלכוהוליסטים חיו בה, 2 מהתושבים ישבו בכלא, אחד במעצר בית, וזו רק הספירה שלי. אולי הייתה זו תגובה צפויה למען האמת. כשאתה חי כל חייך בחצר האחורית של ישראל, אשר טובעת בעוני והזנחה והמדינה אינה יורקת לכיוון שלך, תוך כדי זה טילים מתחילים ליפול לך על הראש, אתה תמצא משהו חלש ודפוק יותר אפילו ממך להאשים.

וכך היה שהשכונה, תחילה בשקט, החלה לעלות באש. כל פליט נתקל במבטים עוינים ברחוב וגידופים. השיחות נסובו סביב האוכל המסריח של האפריקאים האלו, דירותיהם המטונפות, המראה המפחיד שלהם וחוסר תרבותם. זה לא היה משנה כלל שכל השכונה כמעט הייתה מורכבת ממהגרים מכל קצוות תבל, חלקם ברחו ממולדתם בדיוק כמו הורי. זה לא שינה שהם הכירו על בשרם את הכאב של להשאיר את כל מה שאתה מכיר מאחוריך, ולצאת אל עבר ארץ חדשה שכלל לא מחכה לך. סיפור מסעו ההירואי של לואי לא עשה על אף אחד רושם וההצעה שלי להפוך אותו לסרט לא התקבלה. לא, “אנחנו הגענו לישראל כי אנחנו יהודים” השכנים היו אומרים לי. מה יש לשחורים האלו להגיע לכאן ולגנוב לנו את העבודות, ולספר אגדות על מלחמות אזרחים? הם כולם שקרנים”. באמת, חשבתי לעצמי, הפליטים הולכים חודשים במדבר, מסכנים הכל, את חייהם, כספם ובני משפחתם בשביל להגיע לפה ולעבוד בעבודה הנחשקת והמוערכת של ניקוי כבישים. וכשכל הפליטים ילכו מכאן לעזאזל, כל הישראלים ירוצו לעבוד בסיעוד ולהחליף לקשישים טיטולים.

ביום חמישי אחד, לאחר מטח של כ-40 קאסמים אל עבר העיר, התושבים החליטו לארגן הפגנה נגד הפולשים מאפריקה, הרבה לפני שזה הפך להיות טרנד לוהט בדרום תל אביב. ירדתי לטייל עם הכלבה, וראיתי עשרות מתושבי השכונה מתגודדים צועקים לא ברור אל מי או על מי, “שחורים החוצה”, כל אחד בשפתו הוא. ילדים וזקנים, בני נוער שאמורים להיות בבית הספר, שני האלכוהוליסטים ואף תינוקות בידי אמהותיהם. היו אף שהשקיעו בשלטים שנכתבו עם שגיאות כתיב. עקפתי אותם והתקדמתי לעבר הדשא כשמרחוק הבחנתי בלואי חוזר מהעבודה. הוא היה מלוכלך, ועם מבטו נעוץ באדמה, הוא נראה עייף ושפוף. בשבועות האחרונים הוא עבד מבוקר עד לילה ואיכשהוא הצליח להתחמק מכל מפגני השנאה בשכונה, אבל היום הוא חזר מוקדם, ישר אל הקלחת הרותחת. עדיף שהוא לא יראה את זה חשבתי לעצמי. אך לא הספקתי להגיע אליו, המפגינים הקדימו אותי. הם רצו אליו עם השלטים, בצעקות ונפנופי ידיים, שיעוף מכאן לאפריקה שלו. ואף שהעברית של לואי הייתה כבר לא רעה, לא מספיק אמנם להבין מה המפגינים צועקים עליו בעברית רצוצה, היה ברור שהוא מבין את כוונותיהם. כי שפת הגוף שלו אמנם נותרה שלווה, אך יותר ממה שפניו הביעו פליאה, עיניו היו מלאות פחד.

רצתי אליו וניסיתי להרחיקו, אך המפגינים חסמו אותנו. פניות ללב כשל “אנו היהודים מבינים הכי טוב סבל של אחרים, הוא לא  עשה לכם כלום” לא עזרו. האווירה השתלהבה, וההמון הקיף אותנו צעק חזק יותר, קרוב יותר וילדים החלו לירוק עלינו. כלבתי שמצאה עצמה איתנו באמצע המעגל האדיר וסביבה צרחות של עשרות אנשים, החלה לנבוח בהיסטריה. ומזלי הטוב שגודלה כטנק קטן, שכן תוך כדי צעקות אנשים החלו להתרחק מאיתנו מעט, תוך שהכלבה חושפת שיניים. “זו ההזדמנות שלנו לרוץ הביתה” אמרתי לו בלחש והתחלתי ללכת כשכלבתי מובילה לנו את הדרך ואני גוררת את לואי בידי השנייה אחרי.

מטרים ספורים לפני הבניין שלנו הרגשתי שידי נעזבה. הסתובבי אחורה וראיתי שלואי מחזיק את ידו על ראשו והיא מלאה דם. סביבו היו זכוכיות. משהו זרק עליו בקבוק בירה ופתח לו את הראש. ועוד לפני שהצלחתי להבין מי זה היה, נשמעה אזעקת “צבע אדום” וכולם החלו לברוח. ותודה לחמאס לכנראה לראשונה בהיסטוריה הציל ולא לקח חיים. רצנו אלי הביתה ושם ראיתי שתודה לאל הפצע לא עמוק, שכן ללכת למרפאה היה בלתי אפשרי עכשיו. בזמן שחבשתי את ראשו, לואי רק מלמל “אני חייב לעזוב את השכונה הזו”.

לא האמנתי שהוא יתן להם להפחיד אותו, אבל לואי, לוחם ותיק במפלצות החיים עזב לאחר שבוע, ללא תלונות וכמעט בהחבא. הוא מצא דירה קטנה בשכונה שקטה, כחמש דקות הליכה מהבניין שלנו. שם התעסק לו בענייניו, יצא מהבית רק לעבודה ואף אימץ צב שמצא ברחוב שיפיג לו את הבדידות. הקשר ביננו התרופף יותר ויותר, כי אני הייתי עסוקה בלימודים והוא בעבודתו. אך לאחר כשלושה חודשים כשבאתי לבקרו בדירתו הקטנה והנקייה, ראיתי שהוא שמח בחלקו. הוא גילה ששכנה קשישה בקומה הראשונה בבניין דוברת צרפתית, והם בילו יחד שעות על גבי שעות, שמחים לדבר בשפת ביתם. הוא עזר לה בכל עבודות הבית, היא לימדה אותו על ישראל. הם הפכו לחברים טובים על אף פער הגילאים.

כחצי שנה לאחר ביקורי, לואי התקשר. אני רוצה לספר לך חדשות חשובות אמר. הוא הגיע לביתי נוהג בפג’ו קטנה, טרנטה מתפרקת בצבע שפעם היה לבן. “של מי האוטו?” שאלתי. “שלי” הוא אמר. “וואו! אלו החדשות הטובות?”  “לא”, השפיל מבט, סימון נפטרה. כשבוע אחרי שהיית אצלי”. “אוי לא. זה נורא” אמרתי. “נכון, זה באמת היה נורא. ביתה הגיעה לפנות את הדירה שלה ועזרתי לה. את כל קורות חייה קיפלתי לארגזים”. הוא הרים את מבטו מהרצפה ועיניו נצצו. “שבוע שלם עזרתי לנטלי, ביתה של סימון. קיפלנו ודיברנו ובסוף השבוע לא רצינו להפסיק לדבר. היא גרה איתי כבר חודשיים, ובאתי להזמין אותך לחתונה שלנו”. “היא תתקיים בעוד שלושה חודשים אחרי שנחזור מקפריסין”. “אנחנו צריכים למהר כי נטלי כנראה בהריון, וכדאי שלפני שהילד יוולד תהיה לו משפחה נורמלית, לא?”

וכך בגיל 34, החל לואי קפקה רנה את האודיסאה האחרונה בחייו.

The end

_________________________________________________________________________________________

English Version

In its sixty years of existence, Sderot never became a beautiful city. One might even say that the years did not serve it well. It’s hard to age gracefully in the underbelly of the State of Israel. And with the horrific corruption, unemployment, and poverty, Sderot became the poster child of a place you would definitely not want to live in. Even Hamas decided to contribute its share of Qassam fire that might wipe the city off the face of the earth. That didn’t work, by the way, though it did lead to some renovations. But all that really didn’t bother Louis. He walked the streets of the city like someone who had won the lottery, with his head held high and an impossible, permanent smile. He had no idea that soon everything would change.

To be honest, all this madness didn’t matter to me either. I lived there as a student in the city’s poorest neighborhood, and I enjoyed every minute… because I’d grown up in Arad, and from there it’s hard to go any lower. Arad is about the same size as Sderot, twenty-five thousand inhabitants, but much more isolated. It’s that small town from American movies in which the residents’ fondest dream is to escape. I never had the desire to escape, but I did wonder constantly how my parents had left their lives in Moscow, the huge, cosmopolitan capital city, at the age of thirty-eight and landed in a hole in the middle of the desert. My parents did escape in 1990 from the Soviet Union, which was on the brink of collapse. And my parents say that every day it grew more frightening to live there, because no one knew what the next day would bring. And the fact that they were Jews certainly didn’t help in anti-Semitic Russia. But unfortunately, as with many other Jews, two thousand years of exile, suffering, and persecution that should have made them sympathetic to the suffering of others, well, it didn’t.

Yes, the 2000s were marked by the mass escape of African refugees to Israel. And by 2012 tens of thousands were living in Israel. One of them was Louis. Although there were thousands of refugees in Arad and Sderot alone, I admit that I, like everyone else, simply assumed that they were all fleeing the war in Darfur. I didn’t understand that there were refugees from Eritrea, Ethiopia, and Congo, as well as from Sudan. That’s how they were related to in Israel – not as refugees or asylum seekers, simply as Sudanese.

Louis was from Ivory Coast, one of dozens of refugees from the civil war there. He fled after taking part in a demonstration against the regime, after his sister was killed by French soldiers and he himself was shot in the leg. Hounded by the authorities, he understood that the only way to stop running away at home was to escape to another country.

The story of how he arrived in Israel is the stuff of classic Hollywood movies. It was a soccer game in Cairo between the Ivory Coast and Egyptian championship teams that gave Louis a ticket to leave. He flew to Egypt on the pretense of going to see the game, and in the stadium he met a businessman from his country who arranged for him to work as a cleaner in his house but didn’t pay him. Then Louis went from one cleaning job to another, living from hand to mouth, sleeping in the streets on nights that were bitterly cold, reminding himself that a day would come when he would go back to working in an office as an accountant. At age thirty, Louis Kafka Renee began his first odyssey.

Indeed, he got an office job in Cairo: He cleaned the office of a wealthy Egyptian contractor who had a son who was a drug addict. The acquaintance with the son bode no good. Once, as Louis finished a day of cleaning the contractor’s home and a friend came to pick him up, the contractor’s son locked both of them in one of the many rooms in the house and demanded money. They shouted to him that they didn’t have any, but to no avail. They remained locked in the room until policemen forced the door open the following morning. But instead of arresting the son who was a drug addict, they arrested Louis and his friend. The two were held for another two days in a space crowded with dozens of people, handcuffed, with no food and no chance to go to the toilet. There Louis decided that he had to flee again, this time to Israel. He contacted Bedouins who worked in smuggling from the Sinai Peninsula – drugs, weapons, women for work in prostitution, and refugees. Within a month there was a sophisticated plan.

First he traveled all night, hidden under blankets with another seven refugees in the back of a pickup, to Sharm e-Sheikh. There they stayed in a safe house for a month until an Egyptian soldier on the border who was part of the scheme was on duty. Again they traveled nearly all night, this time crossing the entire peninsula. At 3 a.m. an Egyptian soldier took them off the pickup and accompanied them, with his weapon cocked, to the Israeli border. He explained to them that there were two fences and that when they had crossed over the higher of the two, that was Israel. The soldier looked at them for a moment and then whispered, “Yalla!” They started running with all their might, afraid that the Egyptian soldiers would shoot at them, and only after Louis had crashed to the ground from the higher of the two fences, smashing his ankle, did he breathe freely and start crying, for the first time in months. Not from pain but from joy.

From that point on, Louis’s story is the same of that of all the refugees in Israel. Soldiers pick them up in a jeep, they remain in an army base for weeks, they undergo questioning and medical examinations for weeks and even months. Louis remembers the period in the Ketziot base – which is also, in its spare time, a prison for security offenders – as nothing less than wonderful. The soldiers carried weapons and the refugees lived in prison conditions even though they were not criminals. But so what? The soldiers were very nice. They played with the children. There was plenty of food and water and medical treatment.

“So what if we were in jail? In my soul, for the first time in my life, I was free,” Louis recalls. His only worry was that he would be returned to Egypt. Indeed, a new Middle East is here, right under his nose. But the honeymoon between Louis and the Israel Defense Forces ended after about a week. They put him and about thirty other refugees on a bus that took them to Beersheba, where the soldier accompanying them shamefacedly told them that he was sorry but they had to get off the bus there. The refugees ran from the bus, though they didn’t have the slightest idea of where they were, and again they understood they were free, and this time of everything. At age thirty-two, Louis Kafka Renee began another odyssey in his life.

He would yet meet, again and again, the evil, racist, and violent face of Israel. But that day – the birth day of Louis the free – the goddess of luck shone on him. He and two friends approached a jitney driver and asked him about the only place that refugees in Ketziot talked about: Tel Aviv. The seasoned driver was used to seeing the drama of buses disgorging their refugees week after week.

“Before I take you to Tel Aviv,” he said, “can you explain to me why your friend is wearing just one shoe?”

Well, the border fences are not kind to feet. Louis had smashed his ankle and was still limping; his friend had “only” lost one of his shoes in the leap from the fence. Together they looked as though they had escaped from a weird foot circus. Without another word, the driver drove them to a nearby store where he bought Louis’s friend a new pair of shoes. Then he took them to the old central bus station in Tel Aviv.

Tel Aviv was the microcosm of refugees in Israel, and Louis began to feel like a fish in water. He and his friend immediately found Levana, an organization that takes care of refugees, on whose premises they slept for a week and through which they found work as cleaners in a yeshiva in Jerusalem. Then he worked in a factory and began sending money to his family in Ivory Coast every month. The large refugee community in Tel Aviv offered him communal warmth. Gradually life began to take on light colors and Louis breathed and breathed the air and felt how it was filling his soul with light. At just such moments in life one must stop and look over one’s shoulder, because bad luck is just standing there, smoking a cheap Noblesse cigarette, waiting for an opportunity lavoor and to destroy everything.

Three months later, Louis was caught by the immigration police. It had been just a matter of time; during that period they got their hands on every refugee. But they didn’t deport him. They didn’t even beat him or swear at him. No, he was taken to the police station and there a policeman lit a cigarette, gave one to Louis, and opened a map.

“You see here in the north the city of Hadera? And here in the south Gedera?” he asked Louis. “According to the Hadera-Gedera regulation, you cannot be in Tel Aviv. Either you go north of Hadera or south of Gedera.”

Louis asked whether there was work there, and the policeman answered, “You got along here, you’ll get along there.”

Louis saw Sderot on the map, and as he exited the police station he phoned his friend who lived there. The friend said that “rockets called Qassams fall there, but there are no police.” Good enough, thought Louis.

A “lovely” welcome awaited Louis in Sderot. He arrived at the Neveh Eshkol neighborhood, which, if there were ghettos or slums in Israel, would have been awarded the title of “ugliest ghetto in the country.” Louis was on his way to the apartment he would share with five other refugees when a Color Red siren, announcing that a Qassam rocket was headed toward the city, caught him. His friend had explained to him that from the moment the siren was heard one had fifteen seconds to run and take cover. But Louis didn’t know where. He saw a woman running and ran after her. They took cover in the entrance to a building. And that was how he was introduced to his new home.

We got to know each other thanks to my diabolical dog; good deeds are not her thing. She was the mirror image of life in Sderot. She was born at the height of the Cast Iron war. We found her as a tiny puppy, skin and bones, dying in the mud in a grove of trees. After she recovered at my place, it turned out that apart from an understandable fear of Qassams, she was afraid of leashes, steps, roads, sidewalks, cats and dogs, people, and insects. I can’t prove it, but it seems that she was even afraid of the air. The dog had post trauma as deep as the ocean and she wanted the world to know it.

So every time she saw Louis leave the building she barked at him as hard as if he were to blame for all her troubles. I would apologize incessantly and feel terrible, but he would only smile his bashful smile and say, “It’s okay. She’s having a hard time.” Thus, thanks to her, we gradually became friends. He told me about his life over the past few months in Sderot. About the hard work of cleaning the roads. That four refugees had started and only he had remained. His friends had said that on the road “you can’t meet a woman.” That’s true, Louis said, “but I am sacrificing myself now for a better future.” Another few years of work and he would be able to return to Ivory Coast with enough savings to start a new life. And, in general, he was no longer persecuted and no longer fleeing; here he had quiet. Just what quiet he was talking about with all the explosions and sirens was a little hard to understand.

But a very different kind of explosion was about to happen. More and more refugees arrived in Sderot at the height of the security-related tension. Seeing them in the neighborhood seemed perfectly natural to me. It was a neighborhood that, like every development town in Israel, was full of all kinds – immigrants from the former Soviet Union, Bukhara, the Caucasus, Morocco, Ethiopia, India, and Argentina. It was a nutty, colorful, noisy, and chaotic neighborhood, like the set of an Emir Kusturica movie. No wonder my dear doggie with all the scratches on her head was a star there. And just as I, the only student in the entire neighborhood and also an immigrant from Russia, was an attraction, it seemed natural to me that the asylum seekers from Africa should integrate quickly in the surrealistic stage set of Neveh Eshkol. But the reality – how could it be otherwise – was very different.

The nerves of Sderot’s residents, and those of the neighborhood’s residents in particular, were frayed. Most of the refugees went to work in the morning and returned in the evening, but every argument in their apartments, or the sight of them sitting and drinking alcohol in the streets at night, aroused tremendous anger among the residents of this neighborhood where fights and shouting were routine, where three alcoholics lived, two residents were in prison, and one was under house arrest – and that was just in my immediate vicinity. In truth, perhaps the response was predictable. When you live all your life in Israel’s least desirable place, which is drowning in poverty and neglect and the state won’t even spit in your direction, while rockets are starting to fall on your head, you will find someone weaker and more down-and-out than yourself to blame.

And so it was that the neighborhood, quietly at first, started to heat up. Every refugee encountered hostile looks and insults in the street. The conversations were about the stinky food of those Africans, their filthy apartments, their scary appearance, and their lack of culture. It didn’t matter at all that almost the entire neighborhood consisted of immigrants from all corners of the earth, some of whom had fled their homeland just like my parents. It didn’t matter that they had themselves experienced the pain of leaving behind everything they knew and going to a new country that was not at all waiting for them. The story of Louis’s heroic journey didn’t impress anyone, and my proposal of turning it into a movie was turned down.

No, “We came to Israel because we are Jews,” the neighbors would say to me. “What reason do these blacks have to come here and steal our jobs, and to tell made-up stories about civil wars? They’re all liars.”

Sure, I thought to myself, the refugees walk through the desert for months, endangering everything – their lives, their money, and their families – to get here and do the highly desirable and esteemed work of cleaning the roads. And when all the refugees leave here and go to hell, all the Israelis will rush to start working in nursing care and changing old people’s diapers.

And then one Thursday, after a volley of forty Qassams aimed at the city, the residents decided to organize a protest against the invaders from Africa, long before such protests had become a fad in southern Tel Aviv. I went down to walk the dog and saw dozens of neighborhood residents gathered together. They were shouting – at someone or about someone, it wasn’t clear which – “Blacks get out,” each in his own language. Children and old people, teenagers who were supposed to be in school, two alcoholics, and even babies in their mothers’ arms. Some had even made the effort of preparing signs, which they wrote with spelling mistakes. I had walked around them and onto the grass when from a distance I spied Louis coming back from work. He was dirty, his eyes glued to the ground; he looked tired and depressed. Over the last few weeks he had been working from morning till night and somehow had succeeded in avoiding all the hate protests in the neighborhood, but this day he’d come back early, straight to a scalding shower. It would be better for him not to see this, I thought to myself. But I didn’t manage to reach him. The protesters had gotten there first. They ran to him with their signs, screaming and waving their hands, telling him to get out of here and go back to his Africa. And even though Louis’s Hebrew was no longer bad, though not good enough to understand what the protesters were shouting at him in broken Hebrew, it was clear that he understood their intention. Because although his body language remained calm, his face showed surprise, and even more than that, his eyes were fearful.

I ran to him and tried to get him away, but the protesters blocked our way. Trying to touch their hearts by saying “We, the Jews, understand best the suffering of others; he didn’t do anything to you” didn’t help. The atmosphere became more charged; the crowd surrounded us, shouting louder and closer, and children started spitting at us. My dog, finding herself with us in the midst of an enormous circle of dozens of shouting people began to bark hysterically. My good luck was that she had been raised in a small tank, because although the shouting continued, people started backing off from us a bit, while the dog bared her teeth.

“This is our chance to run home,” I whispered to Louis and starting walking, with the dog guiding us and me pulling Louis by my other hand.

A few yards before our building I felt that he had let go of my hand. I turned and saw that Louis was holding his hand on his head and that it was all bloody. There was glass all around him. Somebody had thrown a beer bottle at him and cut his head. And even before I could figure out who it was, a Color Red siren went off and everyone started running. And thanks to Hamas which, probably for the first time in history, saved a life rather than taking one. We ran to my apartment and there I saw that the wound was not deep, thank God, because going to the clinic was impossible. While I bandaged his head, Louis only murmured, “I must leave this neighborhood.”

I didn’t believe that he would let them frighten him, but Louis, the veteran fighter against life’s monsters, left after seven, without a word of complaint, almost stealthily. He found a small apartment in a quiet neighborhood five minutes’ walk from our building. There he minded his own business, leaving the house only to work, and one day even adopted a turtle he had found in the street, to relieve his loneliness. Our connection grew weaker and weaker because I was busy with my studies and he with his work. But three months later, when I came to visit him in his small, clean apartment, he was content. He had discovered that an old woman on the first floor speaks French, and they spent hour after hour talking, happy to be speaking the language of their homes. He helped her with all her housework, she taught him about Israel. They became good friends despite the difference in their ages.

Six months after the visit, Louis called.

“I want to tell you some important news,” he said.

He came to me driving a small Peugeot, a jalopy that had once been white.

“Whose car is this?” I asked.

“Mine,” he said.

“Wow! Is that the good news?”

“No,” he said, looking down. “Simone died. About a week after you were at my place.”

“Oh, no. That’s terrible,” I said.

“Right, it is really terrible. Her daughter came to clear out the house and I helped her. I folded all her life story into boxes.”

He raised his glance from the floor and his eyes glistened. “For a whole week I helped Natalie, Simone’s daughter. We folded and we talked and at the end of the week we didn’t want to stop talking. She’s been living with me for half a year, and I’ve come to invite you to our wedding. It will take place two months from now, after we come back from Cyprus. We have to hurry because it seems that Natalie is pregnant, and before the baby is born he should have a normal family, right?”

And so, at the age of thirty-four, Louis Kafka Renee began the last odyssey of his life.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s